admin אף אחד לא רוצה לאכול חרא…
אבל בואו נודה בזה,כולנו הולכים לאכול את זה לפעמים בחיינו.
הבעיה היא לא אם זה יקרה או לא…
זה יותר שאלה של איזו תדירות ואיזה סוג של גישה יש לך כשזה קורה.
מה זה אומר לאכול חרא?
->להגיע לפגישה והצד השני מבריז.
גם כשוידאת בבוקר שהפגישה מתקיימת והכל מתואם מראש.
->לקוחות שעבדתי איתם, הבטחתי להם עלייה של 50% במכירות שלהם… ואז הגענו ל-150% ואפילו תודה לא קיבלתי.
אחר כך הם עזבו בטענה ש "השירותים שלך היו יקרים מדי."
זה כמו שהסביבה שלך… לא מעריכים אותך לפעמים גם כשהצעת הצלחות מטורפות
זה מתסכל וזה פשוט לאכול חרא.
זה לא משנה איפה את.ה נמצא.ת בחיים
אם את.ה מרושש.ת, בין אם יש לך מיליון שקל, או שיש לך 10 מיליון שקל, או אפילו אם יש לך 100 מיליון שקל…
עדיין נאכל חרא.
ואנחנו חייבים להיות בסדר עם זה.
אני שומעת אנשים שכל הזמן מתלוננים על העסק שלהם…
הם לא רוצים לעבוד.
איך אתם מקימים עסק ומצפים שאחרים יעבדו בשבילכם עם חיוך? שיאהבו לעבוד?
זו זכות להקים עסק. זו מתנה לאכול חרא.
אם את.ה יכול.ה לחייך לאורך כל הדרך,
אפילו כשאת.ה אוכל.ת חרא – אז את.ה בלתי מנוצח.ת.
כשאת.ה יכול.ה לחייך כשאת.ה אוכל.ת חרא וחוטף.פת אגרוף…
כשדברים לא הולכים כשורה… כשאת.ה מבועת.ת ואת.ה יכול.ה להמשיך לחייך…
זה מה שעושה אותך בלתי ניתן.נת לעצירה.
וינסטון צ'רצ'יל אמר פעם, "אם אתה עובר גיהנום, תמשיך".
ואני אוסיף, לחייך על הפנים כאילו זה לא מפריע לך.
את.ה הופך.כת מסוכן.נת לאנשים אחרים כשאת.ה יכול.נ לאכול את החרא. את.ה מספיק.ה צנוע.ה כדי לומר, "אני אשטוף את הכלים. אני אטאטא את הרצפות. אני אכין את ארוחת הבוקר או הצהריים שלי לבד."
לא משנה כמה כסף, לא משנה באיזו קומה את.ה גר.ה, לא משנה כמה גדול הבית שלך או איך נראת המכונית שלך או כמה חברים יש לך, כמה המשפחה שלך אוהבת אותך,
את.ה הולך.כת לעבור את תהליך הגסיסה
וזה לא הולך להיות כיף לראות את עצמך מזדקן.נת כל יום.
השאלה היא כמה חרא את.ה הולך.כת לאכול, ואיך תהיה הגישה שלך כשאת.ה אוכל.ת את זה?
והנה שאלה גדולה:
ברגע שתצליחו, האם אתם מתכוונים לתת לאנשים אחרים לאכול חרא או שאתם מתכוונים להתייחס לאנשים כמו שצריך?
יש הבדל בין להקפיד עם אנשים לבין להאכיל אותם בחרא
כמה אפשר לאכול חרא ולהמשיך לחייך?
שהפגישה שלך מבריזה, הדבר האחרון שנרצה לעשות זה לגרום להרגיש חרא… כי הוא פשוט לא יקבע איתנו בפעם הבאה (ובטוח לא יופיע)
בזמן הרצאה או וובינר, אנשים לא מסתכלים לכיוון שלך, הם לא שמים לב, לא רושמים הערות. ההוא קם ויוצא, אחרים מסתכלים בפלאפון
זה דיי לאכול חרא… נכון?
בטוחה שנתקלתם בזה פעם או פעמיים בחייכם…
איך אוכלים את זה? איך מגיבים לזה?
ואיך מעבירים את המסר לאנשים אחרים?
כי איך את.ה מגיב.ה לזה חשוב.
ואם את.ה לא יכול.ה לאכול את זה, את.ה לא הולך להגיע רחוק…
את.ה יכול.ה להתמודד עם אכזבה?
אתה. יכול.ה להתמודד עם ייאוש?
אפשר להרביץ לך? את.ה תעמוד.י בזה?
כי אם את.ה לא יכול.ה, לעולם לא תממש.י את מלוא הפוטנציאל שלך.
